יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה 27.01.2021
הפלישה להולנד ושואת יהודיה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שאפה הולנד להישאר מחוץ למערכה והכריזה על ניטרליות. אולם במאי 1940 פרצו כוחות גרמניים את גבול המדינה והצליחו כבר בימים הראשונים להשתלט על נקודות מפתח. הולנד שלא הייתה מוכנה למלחמה, לא מבחינת כושר הלחימה ולא מבחינה תודעתית, נכנעה לאחר ארבעה ימי לחימה. ב-14 במאי 1940 נחתם חוזה שביתת-הנשק בין גרמניה להולנד, וזו האחרונה הפכה לאחת ממדינות הכיבוש הגרמני. תחילה ניסו הגרמנים לנהוג במדיניות של פיוס במטרה לרכוש את אהדתו של העם ההולנדי. אולם משנוכחו כי מדיניותם אינה נתקבלה על-ידי ההולנדים החלו להנהיג מדיניות כפייה שנקטה בשיטת איומים וצווים.
עם פרוץ המלחמה מנתה הקהילה היהודית בהולנד כ-140,000 נפשות מהם כ-15 אלף פליטים. מחציתם של היהודים התגוררו באמסטרדם. ראשית הצווים נגד היהודים פורסמו בסתיו 1940: כגון איסור על קבלת יהודי למשרה ציבורית ועל כל יהודי הנושא במשרה כזאת החובה לפרוש ממנה; ובהמשך רישום אישי של כל היהודים וחלוקת תעודת זהות בה מצוינת האות J, הקמת יודנראט, נשיאת ה"כוכב", הנהגת עוצר ושילוחים למחנות ריכוז. בקיץ 1942 החלו הגירושים תחילה דרך מחנות המעבר ווסטרבורק ופוכט, ומשם לאושוויץ וסוביבור. כ-75% מכלל הקהילה היהודית בהולנד נספתה במהלך שנות המלחמה, השיעור הגבוה ביותר במערב אירופה.
בהולנד, כפי שמראה המחקר, הייתה קיימת אנטישמיות, אך במינון נמוך ולא אלים. הקהילה היהודית הייתה משולבת היטב בחברה המקומית ולא סבלה מאפליה. החברה ההולנדית, למעט נאצים הולנדים נלהבים ואנטישמים קיצוניים, לא תמכה בגירוש היהודים. ובמהלך הכיבוש, רבים מהם הושיטו יד ליהודים וסיפקו להם מקומות מסתור, וחלקם אף נענשו כתגובה בחומרה. יחד עם זאת, ההרס של הקהילה היהודית על-ידי המשטר הנאצי לא היה אפשרי ללא שיתוף פעולה נרחב של עובדי מדינה הולנדים - ביניהם ראשי ערים, שוטרים ופקידי רכבת. הגרמנים נעזרו במשטרה ההולנדית ובמלשינים, תופעה שרווחה בהולנד, כדי לחשוף יהודים מסתתרים.
כאשר החלו הרדיפות והגירושים ההמוניים עוד לא היו רשתות בריחה ומסתור ערוכות. היו הולנדיים לא-יהודים רבים שחיפשו גם הם מקלט, ביניהם אנשי מחתרת, סטודנטים, מנהיגים פוליטיים ועוד. תחילה סייעו לבורחים קבוצות קטנות ואף יחידים מכל שכבות האוכלוסייה. בשנת 1943 הוקם ארגון ארצי בשם ה"ארגון לעזרה למסתתרים" (“L.O.”) שעסק בין היתר בגיוס כספים, מתן תעודות זהות מזויפות ויצירת קשר בין אנשים כחלק מהצורך בטיפול במסתתרים. במשך שנות המלחמה קמו בהולנד ארגונים שונים שעסקו בהתנגדות. בשיתוף הפעולה בין יהודים ונוצרים בפעולות הצלה בהולנד בלטה "קבוצת ווסטרוויל", בראשותו יופ וסטרוויל המורה והמחנך ההולנדי. פעלו בה יחדיו צעירים נוצרים וצעירים יהודים, יוצאי התנועות החלוציות בהולנד .
עדותה של אלמונית – בשנת 1958 נתקבלה בספריית וינר עדותה של נערה יהודייה אלמונית מהולנד וכותרתה "שנתיים וחצי במסתור". בעדות מסופר על התקופה שבין מאי 1940 ועד לשחרור על-ידי האנגלים ב-1 באפריל 1945. הנערה מתארת את החיים תחת המדיניות הנאצית האנטי-יהודית בהולנד. לדוגמה החובה להסתובב עם ה"כוכב" על דש הבגד ועל גירושי היהודים ביולי-אוגוסט 1942. בעקבות הגזירות נגד היהודים חיפשה מקלט, ובעזרת ארגון המחתרת (זהותו לא מצוינת), מצאה מסתור בדירת פועלים לא-יהודיים שהייתה בקרבת הגבול הגרמני. שם שהתה בעליית הגג עד לשחרור. בעדות מתוארת שגרת החיים במסתור: האיסור לצאת לחצר למעט בלילות, הקשר לעולם החיצון באמצעות הרדיו, לילות הקור הקשים במהלך החורף, הכומר של הפועלים עמם התגוררה שעודד את המסתתרים והביא להם יין, ספרים וסיגריות. בנוסף, מתוארות שתי פשיטות דרמטיות של הגרמנים על הדירה בה הסתתרה. העדות מסתיימת בתיאור היציאה הראשונה מהמסתור לאחר השחרור. הצעדים הראשונים באוויר הפתוח ביום שמש שהיו מלווים בבכי.
