90 שנה למשפטי ברן
![Vitrine des Protocoles des Sages de Sion [3] (ויטרינה של הפרוטוקולים של זקני ציון), תצלום, 1955. מתוך אוסף הדסה בן-עתו, ספריית וינר לחקר התקופה הנאצית והשואה, אוניברסיטת תל אביב.](https://cenlib.tau.ac.il/sites/cenlib.tau.ac.il/files/styles/reaserch_main_image_580_x_330/public/berne_header.webp "Vitrine des Protocoles des Sages de Sion [3] (ויטרינה של הפרוטוקולים של זקני ציון), תצלום, 1955. מתוך אוסף הדסה בן-עתו, ספריית וינר לחקר התקופה הנאצית והשואה, אוניברסיטת תל אביב.")
משפטי ברן התנהלו בשנים 1933 עד 1935 בעיר ברן בשוויץ. נציגי הקהילות היהודיות בשוויץ הגישו תביעה אזרחית נגד החזית הלאומית, מפלגה ימנית קיצונית, על הפצת "הפרוטוקולים של זקני ציון"- חיבור שעוסק ב'מזימה היהודית' להפיל את כל ממשלות העולם ולהחליפן בשלטון יהודי מרכזי.[1]
מקורם של הפרוטוקולים בראשית המאה העשרים, במהפכה הרוסית הראשונה (1905), אז חיפשו המונרכיסטים אויב משותף לאחד נגדו את העם הרוסי המפולג. השלטונות שקיוו להציל את מעמד הצאר מחד, והימנים הקיצונים המתנגדים לליברליזציה מאידך, הציגו את היהודים ככוח שיש לחשוש ממנו: אנרכיסטים המנהיגים את המהפכה באמצעות תמרון המנהיגים הליברלים כרצונם.[2]
הפרוטוקולים הפכו לנושא מרכזי בתעמולת הימין בשנות המהפכה הרוסית (1918-1920), אז זכו לפופולריות בשורות הצבא הלבן. קציני הצבא הלבן הביאו עמם את הפרוטוקולים כשברחו מרוסיה והתפזרו בעולם אחרי תבוסתם, וכך הם נפוצו לכל עבר, כשהם נמכרים במאות אלפי עותקים ומשמשים לשלהוב ההמונים באסיפות פוליטיות.[3]
בגרמניה במיוחד מצאו הפרוטוקולים כר פורה, בעת שבה העם הגרמני נואש למצוא הסבר זמין לתבוסתו במלחמת העולם הראשונה ולסבל של העם הגרמני בעקבותיה. בניגוד לארצות אחרות, בגרמניה הטקסט נתמך ופרסומו מומן בידי חוגים שונים בשלטון. דווח שאפילו הקייזר הגולה, וילהלם השני, האמין בלב שלם שקנוניית זקני ציון היא שגרמה למפלתו.[4]
תביעת איחוד הקהילות היהודיות הוגשה ביוני 1933. בהכנתה השתתף ד"ר אלפרד וינר, מייסד ספריית וינר, שכבר אז אסף ושימר באופן שיטתי כל מסמך העוסק באנטישמיות, באוסף ששמור היום בארכיון וינר. התובעים ביקשו להוכיח שהפרוטוקולים הם מסמך מזויף ולמנוע את המשך הפצתם.[5]
The Bench of Prosecutors (ספסל התובעים), תצלום, 1935. מתוך אוסף הדסה בן-עתו, ספריית וינר לחקר התקופה הנאצית והשואה, אוניברסיטת תל אביב.
בתום 17 חודשי משפט, בתאריך 14 במאי, 1935, התקבל פסק הדין. השופט, ואלטר מאייר, אמר כך:
אני מקווה שיום יבוא שבו איש לא יבין כיצד, בשנת 1935, יכלו כתריסר אנשים נבונים ושפויים בדעתם לייסר את מוחותיהם במשך 14 ימים, בפני בית-משפט בברן, בדבר האותנטיות של 'הפרוטוקולים' האלה, שעל אף הנזק שהם כבר גרמו ועוד עלולים לגרום, אינם אלא שטויות מגוחכות.[6]
השופטת הדסה בן-עתו, שפרשה מתפקידיה במערכת המשפט הישראלית כדי להקדיש את זמנה לחקר "הפרוטוקולים של זקני ציון", מתארת בספרה "השקר מסרב למות" (1998) כיצד למרות הניצחון במשפט ברן, ואף על פי שעברו יותר ממאה שנים מאז הופצו הפרוטוקולים לראשונה, השקר שזיופו הוכח ממשיך להיות מופץ עד היום, והוא ממשיך להסית לשנאת יהודים.
הדסה בן-עתו, השקר מסרב למות : מאה שנות "הפרוטקולים של זקני ציון" (תל אביב: דביר, 1998).
נוסף על המסמכים אותם אסף ד"ר וינר עבור התביעה, באוסף ארכיון וינר ניתן למצוא את עיזבונה של השופטת בן-עתו, ובו המחקר אותו ערכה עבור ספרה. באוסף ספריית וינר ניתן למצוא חומרים רבים נוספים בנושא "הפרוטוקולים של זקני ציון", כולל עותקים של הטקסט על גלגוליו השונים ובמגוון שפות.
