הרפורמה המינית ברפובליקת ויימאר, מגנוס הירשפלד והמכון לסקסולוגיה מהקמתו ועד שריפת הספרים בבבלפלאץ

לקראת סוף העשור השני במאה העשרים הופיעה ברפובליקת ויימאר מגמה כללית שנטתה להכשיר את ההומוסקסואליות כתופעה חברתית ובתוך כך פעלה למען אי-ההפללה שלה. בפעילות זו עסקו ארגונים שזוהו עם קצוות הקשת הפוליטית: מצד אחד הייתה "האגודה לזכויות האדם" (Bund für Menschenrecht), ארגון פולקיסטי (Völkische) ואנטישמי שצמח מתוך שוחות מלחמת העולם הראשונה ודגל בהומוסקסואליות שהמרכיב ההרואי בה רב והיא פונה נגד מנהגיה המתחסדים של הבורגנות הגרמנית, ולעומתה – "הוועדה המדעית-הומניטרית" (Wissenschaftlich-humanitӓres Komitee, WhK) בראשות מגנוס הירשפלד.[1] בעוד ששתי התנועות נשענו על מחקר ביולוגי על מנת לגבות את דרישתם לאמנציפציה של הומוסקסואלים, הוועדה המדעית-הומניטרית שאפה לחייב את ההצדקה המדעית עד תום, כי לדידו של הירשפלד (1935-1868) רק גילויה המחודש של ההומוסקסואליות בתור אנומליה מינית עם בסיס ביולוגי היה עשוי לגרור הישגים פוליטיים ממשיים. הלך מחשבה זה של הירשפלד התגלם במוטו “Per scientiam ad justitiam”: צדק באמצעות ידע. המגמה המדעית צריכה הייתה אפוא לגרור השלכות רבות-משקל: היא לא רק הייתה עשויה לשמוט את הקרקע מתחת לעמדות המוסרניות המתקיפות את ההומוסקסואליות, אלא גם להראות שדעות קדומות אלו שייכות לעוול ממדרגה היסטורית.[2]

מקורה של התנועה לרפורמה מינית בגרמניה ברייך השני, שבו הונהגה הפללה של יחסי מין הומוסקסואליים (פסקה 175 בחוק הלאומי, 1871). המגמה הפוליטית לשוויון בפני החוק עבור הומוסקסואלים התגברה ככל שתופעה זו זכתה להכרה ביולוגית, גם בפסיכיאטריה ובמדעי החברה של סוף המאה התשע עשרה, כמו בעבודותיו של ריכרד פון קראפט-אבינג.[3] על-פי רוב, תומכי הרפורמה באקדמיה ובציבוריות הגרמנית ראו בהומוסקסואליות פתולוגיה מינית, מחלה פיזית ומוסרית שאין לרפאה, ומהסיבה הזו גם אין להשית עליה ענישה חוקית. המומנטום של תנועת הרפורמה ברפובליקת ויימאר הושג גם הוא במידה רבה בזכות המגמה המדעית, שאפשרה את הצבתה של תכלית חדשה למאבק: לא אי-הפללה של ההומוסקסואליות בלבד, על בסיס החסד ההומניטרי, אלא גם שלילת המעמד הפתולוגי שלה. תרומתו המחקרית של מגנוס הירשפלד, רופא לפי הכשרתו, הקיפה כמאתיים כותרים בעניין זה. מחקר המפתח שלו בנושא היה Die Homosexualität des Mannes und des Weibes ("ההומוסקסואליות בגברים ובנשים", 1914). בתקופת המחקר המוקדמת שלו, עד 1910, גרס הירשפלד שההומוסקסואליות מהווה מין שלישי המתווך בין שני המינים הידועים.[4] הוא אף ניסה לגבש מודל פיזיולוגי עבור המין השלישי: גוף גברי בעל אופי נשי. דווקא את הניסיונות האלה לא נטש עד לאחר שהנאצים חיסלו את מפעל חייו.[5]

הירשפלד היה למקימם ומובילם של ארגוני חברה אזרחית רבים וביניהם הוועדה המדעית-הומניטרית, האוונגרד של התנועה לרפורמה מינית. ב-1919 ייסד בברלין את המכון לסקסולוגיה (Institut für Sexualwissenschaft), שמטרתו המוצהרת "מחקר מדעי של המיניות וחיי האהבה האנושיים בכללותם, כמו גם אלה של כל היצורים האחרים, ושימוש בתוצאות המחקר למען הכול".[6] אם כן, המכון עזר לתרגם את ההישגים המחקריים לפרקטיקות רפואיות וחברתיות. הוקמה בו מחלקה שעסקה בתחום הרפורמה המינית, אשר בשיתוף פעולה עם הוועדה המדעית-הומניטרית הוציאה לפועל מחקרים רבים, והפרסומים המדעיים שהניבו אלה עזרו להניע את ראשיתם של תהליכי אי-ההפללה של ההומוסקסואליות לא רק בגרמניה אלא גם בברית המועצות, בצ'כוסלובקיה ובנורווגיה. המכון ערך כנסים והשתלמויות, שבהם השתתפו בפרט הרופאים החברים ב"חברה הרפואית לסקסולוגיה ולאאוגניקה" (Ärztlichen Gesellschaft für Sexualwissenschaft und Eugenik) מייסודו של הירשפלד. ההשתלמויות האלה נועדו לפצות על היעדרו של נושא ההומוסקסואליות כקטגוריה מדעית בסילבוסים של המחלקות האקדמיות לרפואה.[7]

מודעות פרסומת ל-“Titus-Perlen”, Münchner Illustrierte Presse, כרך 9, גיליונות 11 (13 במרץ 1932) ו־30 (2 באוקטובר 1932). 

בשנת 1932 הופיעו ב־Münchner Illustrierte Presse מודעות לתכשיר ההורמונלי Titus-Perlen ("פניני טיטוס"). המודעות הבטיחו להגביר את התשוקה המינית, לשפר את הביצועים המיניים ולהשיב חיוניות, תוך הישענות על הסמכות המדעית של המכון לסקסולוגיה בברלין בראשות מגנוס הירשפלד, שעל פי הפרסומות פיתח וניסה את התכשיר. ואולם כבר בשנת 1933 חדל היצרן להשתמש בשמם של הירשפלד והמכון בפרסומיו, והחליף את סמכותם המדעית בקסם האקזוטי של הרפואה הסינית המסורתית.

מראשית ימיה החשיבה התנועה לרפורמה מינית בתור תכלית עליונה את ביטול הפסקה המפלילה 175, שנגדה עתר הירשפלד לראשונה ב-1898 בעצומה מפורסמת. בתקופה שלקראת התמוטטות הרייך השני וניסוח החוקה החדשה מצאו חברי הוועדה המדעית-הומניטרית שעת כושר לקדם סוף-סוף את אותה המשימה המהפכנית. עלייתה לשלטון של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית עוררה את תקוותם, מפני שרבים בשורות המפלגה ובהם מנהיגה הבולט לשעבר אוגוסט בבל (Bebel) היו תומכים נאמנים של תנועה הרפורמה המינית מראשיתה ובכלל זה בעצומות ה-WhK.[8]

בתקופת ממשלת ויימאר השנייה ולאחר כניסתה לתוקף של חוקת ויימאר ניסח שר המשפטים מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית רדברוך (Radbruch) את הטיוטה הראשונה לחוק פלילי חדש, שבו פסקה 175 רוככה באופן משמעותי. ואולם מאז נערכה הטיוטה כמה פעמים, ובנוסח החוק הרשמי משנת 1925 היחס למין נותר בלתי-שוויוני. בעקבות זאת התארגנו מחדש התנועות השונות לרפורמה מינית, ובתוכן הוועדה המדעית-הומניטרית, במסגרת "הקרטל לרפורמה של החוק המיני הפלילי (Kartell zur Reform des Sexualstrafrechts).[9] לצד המאבק למען האמנציפציה של הומוסקסואלים, הקרטל דרש שוויון זכויות מוחלט לנשים, ליברליזציה של חוק הנישואין, התרת הפלות ואמצעי מניעה, והשוואת המעמד החוקי של ילדים שנולדו מחוץ לנישואין; אך הוא לא נשא הצלחה רבה בתחום הרפורמה הפלילית.[10] ההתקדמות הרבה ביותר הושגה בעזרת טיוטת-נגד שחיברה התנועה. בטיוטה זו עוגנה הפרשנות המשפטית הנוגעת לאי-ההפללה של יחסי המין ההומוסקסואליים בקונסטיטוציה המולדת (angeborenen Konstitution) של האדם. כאן אפוא הופיעה לראשונה הביולוגיה בתור רציונל חקיקתי, שתפס את מקומה של הרוח הדתית המסורתית. היוזמה החדשה נשאה פרי בוועדת החוק הפלילי ברייכסטאג שנת 1929, אז הושמטו ממנו הסעיפים הנוגעים להפללת יחסי המין ההומוסקסאליים, אך לבסוף הוועדה לא הציגה ברייכסטאג את הטיוטה לחוק הפלילי שהכינה, ופסקה 175 עצמה לא שונתה.[11]

Neues Folk, כרך 6, גיליון 1 (ינואר 1938); כרך 7, גיליון 2 (פברואר 1939).

דמותו של מגנוס הירשפלד הופיעה שוב ושוב בכתבות שהתפרסמו ב-Neues Volk, המגזין הרשמי של המשרד למדיניות הגזע של המפלגה הנאצית. הכתבות הציגו אותו כחלק ממאמץ יהודי לכאורה לקידום עירוב גזעי ו"סטיות" מיניות.

רדיפת ההומוסקסואלים לא הייתה על הפרק מראשית דרכה של התנועה הנאצית, ויחסה לנושא היה אופורטוניסטי בעיקרו. עבור הנאצים הבעיות השייכות כיום לנושא המגדר ובכלל לתחום המשפחה נתפסו רק בתור סיבוכים משניים לבעיות הראשונות במעלה של הגזע. לפיכך, ההזדמנויות להתנגד לרפורמה המינית נוצלו כדי להתנגח בחתרנות היהודית, לשיטתם: בנאומו משנת 1927 של ציר המפלגה הנאצית ברייכסטאג וילהלם פריק, האשים הלה את הירשפלד ועמיתיו בכוונה מגמתית להזיק לעם הגרמני.[12] בטענה זו לא היה משום חידוש; הנימוק ההומופובי בדבר השחתת המידות נקשר בעמדות אנטישמיות כבר מאז ימי ראשית הרפורמה המינית. בכל אופן, רק לאחר תפיסתם את השלטון והחל מליל הסכינים הארוכות ביוני 1934, בתקופה השמרנית של ראשית הרייך השלישי, הפכו הנאצים את הריקאציוניזם לאידיאולוגיה רשמית בגרמניה.

כמו המכון הפסיכואנליטי בברלין, גם המכון לסקסולוגיה לא האריך ימים לאחר עליית הנאצים לשלטון. כבר במאי 1933 נבזז המכון על מעבדותיו וספריותיו ותכולותיהן הועלו באש בשריפת הספרים הידועה לשמצה בכיכר בבל. מקץ כמה חודשים הושם סוף לפעילות המכון ונחסמה הדרך גם בפני המשך עבודתם של הוועדה המדעית-ההומניטרית והקרטל לרפורמה של החוק המיני הפלילי. התמורות הפוליטיות בגרמניה הביאו לדעיכת פעילותה של התנועה לרפורמה מינית גם בשאר אירופה. ב-1928, בעקבות שורת קונגרסים בין-לאומיים מוצלחים שאירח המכון, יוסד הגוף המתאם של "הליגה העולמית לרפורמה מינית". מאז הקמתה הליגה ישבה בברלין לבטח, ומשם ניהלה את מאבקה האירופי למען המהפכה בחיי המשפחה. עם תפיסת הנאצים את ראשות המדינה נעשו מאמצים להעתיק את מרכז הפעילות של הליגה לפריז, אך אלה העלו חרס, ולאחר גלותו של הירשפלד ומותו ב-1935 פירקו נשיאי הליגה הנותרים את הארגון.[13]

ביבליוגרפיה:

Baumgardt, Manfred. “Das Institut für Sexualwissenschaft und die Homosexuellenbewegung in der Weimarer Republik.” In Eldorado: Homosexuelle Frauen und Männer in Berlin 1850–1950. Geschichte, Alltag und Kultur, edited by Michael Bollé and Berlin Museum, 31–41. Berlin: Frölich & Kaufmann, 1984.

Marhoefer, Laurie. Sex and the Weimar Republic: German Homosexual Emancipation and the Rise of the Nazis. Toronto: University of Toronto Press, 2016.

Plant, Richard. The Pink Triangle: The Nazi War Against Homosexuals. 1st ed. New York: Henry Holt & Company, 1988.

בעז נוימן, היסטוריות חדשות של הנאציזם, משרד הביטחון: הוצאה לאור, 2019.