יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ו

מאז פורסמה המהדורה השלמה של יומניו ב־1995, הפך ויקטור קלמפרר לאחד מהמקורות המצוטטים ביותר בחקר השואה והתקופה הנאצית בגרמניה ומחוצה לה. הכיצד? ביומנים ניתן למצוא הסתכלות חודרת על נפילתה של החברה הגרמנית, שבתוכה ישב ועימה נמנה משך כל חייו ובכלל זה בשנות הרייך השלישי. עם זאת, המחקר הבלשני שערך ביומניו אלה, אשר מאוחר יותר התפרסם בשם "LTI – Lingua Tertii Imperii – Notizbuch eines Philologen" (1947; "שפת הרייך השלישי: רשימות של פילולוג"), מספק מפתח מהימן להבנת השואה והתופעה הנאצית אף בתחום שמעבר לסביבתו הקרובה. ערכו לאו דווקא בכך שהוא מכיל תיאור מקיף של המגמות בלשון המדינה הרשמית, אבל בהחלט בכך ששיטת המחקר שלו תואמת את מבנה העומק של לשון זו על כל תצורותיה. מקרה זה חוזר ומוכיח את האבסורד ההיסטוריוגרפי השייך לרייך השלישי: לא "המבט משום מקום", הקר, המרוחק והמאוחר, אלא דווקא התעודות שנכתבו בזמן ובמקום עצמם, ובייחוד העדויות האישיות, העלו את האנליזות המדויקות ביותר של השואה והנאציזם והוציאו לגביהם לקחים שבמיוחד היטיבו לעמוד במבחן הזמן.[1]

קלמפרר נולד ב־1881 בלנדסברג שבפרוסיה, בנו של הרב ד"ר וילהלם קלמפרר, ששימש רב בקהילה האורתודוקסית בעירו ובברומברג, ושגישתו המודרנית הביאה להעברתו מכהונותיו ולבסוף טלטלה אותו עד לקהילה הרפורמית בברלין, שם עמד הפולחן הדתי בסימן הרוחניות הפרוטסטנטית הליברלית והתבוללות מרחיקת לכת. שבעת האחים למשפחת קלמפרר הוטבלו בבגרותם לנצרות הפרוטסטנטית. בן 19 פנה ללימודים באוניברסיטת מינכן: הוא למד פילוסופיה ופילולוגיה של הגרמנית ושל השפות הרומאניות. לבסוף התמחה בספרות הצרפתית מתקופת הנאורות, ואת עבודת ההסמכה שלו, לקראת קבלת תואר הדוקטור, חיבר על מונטסקייה. ב־1906 נשא את אווה שלמר הלא־יהודייה, פסנתרנית ומורה לנגינה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התנדב לצבא, בתורת פטריוט גרמני נלהב, ובמהלך כמה חודשים שירת בתפקיד תותחן בחזית הבלגית. לאחר המלחמה זכה במשרת פרופסור לשפות רומאניות בבית הספר הטכני הגבוה של דרזדן.[2]

תקופת חייהם הארוכה והיציבה של הזוג בדרזדן, שנים פוריות מבחינה מחקרית עבור קלמפרר, תמה עם עליית הנאצים לשלטון. "החוק לשיקום המגזר של עובדי המדינה המקצועיים", שגרר את פיטורי עובדי המדינה היהודים ושלווה בחרם התעסוקתי והכלכלי של אפריל 1933, פסח עליו, בזכות תקנה המתירה ליוצאי מלחמת העולם הראשונה לשמור באורח זמני על משרותיהם;[3] אך זו בוטלה במאי 1935.[4] כעת, בכוח חוק זה ו"החוק להגנת הדם והכבוד הגרמני" מתוך קובץ חוקי נירנברג מספטמבר אותה שנה, נשללו ממנו תוארו, משרתו וזכויותיו האזרחיות,[5] עד שנאלץ לעבוד בעבודת כפיים במפעל. החל מ־1933 כתב יומן המתאר את חיי היומיום שלו תחת המשטר החדש ששלל ממנו את חירותו ואת כבודו. ואולם נישואיו הגנו עליו מפני הגירוש הצפוי ליהודי הרייך, שכן את זכויותיהם המעטות של הנשואים ל"ארים" התקשו המשפטנים הנאצים להפקיע. למרות זאת, במאי 1940 נאלץ הזוג קלמפרר לעקור מביתם בדלצשן אל אחד מבתי היהודים בדרזדן (Judenhäuser).[6] שיכונים מסוג זה היוו את שיא תהליך ריכוזם של יהודי גרמניה והדרתם מהמרחב הציבורי, ובכל זאת, כנראה עקב דרישות הפיקוח ובהתאם לתפיסה האורבנית הסקפטית של הנאציזם, הללו תוכננו כשהם נבדלים מגטאות המזרח בכמה אופנים: בתי היהודים פעלו על־פי רוב בשכונות כל־גרמניות, חופש התנועה מחוצה להם נשמר בצורה מוגבלת, ובהם שוכנו גם עובדי כפייה לא־יהודים.[7] במקום זה ובשניים מהדומים לו העביר הזוג קלמפרר את שנות המלחמה הנותרות עד הפצצת בעלות הברית את העיר, לקראת סיום המלחמה, בפברואר 1945.

תצוגה של כמה מיומניו של ויקטור קלמפרר, 1933-1945. צילום: רגינה ריכטר.

הלשון היא מועטה ונעלמת, ואך לעיתים רחוקות נוטים לייחס לה חלק במפעלות היסטוריים והרי־גורל; אבל קלמפרר השכיל לחלוק לה את הכבוד הראוי לה, ובמיוחד לשפת יומיום. בתור בלשן של הספרות הצרפתית בתקופת הנאורות, ובהיותו בן לאליטה אינטלקטואלית מצומצמת שאומנה להתריע מפני התמוטטות עמודי החברה, הוא ניחן ברגישות לגבי פוליטיקה דכאנית ואידיאולוגיה כפייתית החודרת ונטמעת בשכבות העומק של המבע והסמנטיקה. קלמפרר דלה פרטים משיחות עם יהודים ולא־יהודים וידע לאפיין את חלקה של כל תיבה, זניחה וטריוויאלית ככל שתיראה, בדפוסי ההתנהגות המהותיים של הטוטליטריות. אכן, במובן הרחב, היה זה אובדן הפרופורציה בין הפרטי והכללי שסימן בעיניו את תהליך התפוררותו של הציבור הנורמטיבי עד לכדי המון קהה, אנטישמי וסתגלן. כך מזמנו וממקומו הוציא לקחים אשר הפעילות האינטלקטואלית המאומצת והחלוצית המוסרת דין־וחשבון על הטוטליטריות הולידה רק בשנים שלאחר המלחמה. קלמפרר איתר את זרע המדינה הטוטליטרית בהערכה המחודשת של הפנאטיות בידי ז'אן ז'אק רוסו, בניגוד לפילוסופים בני־דורו, ובעצם כך קשר אותה אל המהפכה הצרפתית.[8] הוא תיאר את כוחה המתפרץ של הלשון החדשה, הממירה מילים בתמונות וברוּנות ויוצרת בתנופה ניאולוגיזמים, ועל־ידי כך ידע לקשור בין התרבות הנאצית ובין אמנות האוונגרד וסייע לפענוח דמותו של "הבוהמיין החמוש".[9] הוא ניתח דימויים אורגניים לעומת דימויים מכניסטיים בלשון הנאצית, והראה כיצד אלה גם אלה בוגדים בדוברי השפה ומשעבדים אותם.[10] לבסוף, הדגים כיצד "דריסת" המילון הגרמני גררה למשל את חידושן של מילים מלעיגות בתור מונחים פוליטיים חיוביים, ובזאת תרם להשגה בנושא האי־רציונליות ושנאת האדם של המשטר.[11] ועוד הוסיף והעמיד תזות פורצות דרך כהנה וכהנה.

ב־13 בפברואר 1945, ערב ההפצצה ההרסנית של בעלות הברית את דרזדן, התכונן הגסטפו לאיסוף אחרוני היהודים בעיר, דרי השיכונים שטרם נשלחו למחנות הריכוז ולמחנות העבודה.[12] הזוג קלמפרר ניצל את המהומה ופתח במסע תחת זהות בדויה אל עבר אזור הכיבוש של ארצות הברית בבוואריה.[13] תלאות הדרך, לקראת "שנת אפס" בגרמניה, לא הניאוהו מפעילותו האינטלקטואלית והוא ניצל את ההזדמנות כדי לראיין אנשים שונים שפגש ולאמת את התזות שפיתח, עד כה רק על סמך העדויות ששאב מסביבתו הקרובה. נראה שהראיה הבולטת ביותר לתוקפו הכללי של המחקר לא הייתה חזרתו של פרט זה או אחר, אלא עצם העובדה שלא נדרש להוסיף או לגרוע ממנו שום דבר עקרוני, שכן בני־שיחו, ביניהם פליטים מכל רחבי גרמניה, דיברו אותה לשון כפויה וטקסית שדיברו תושבי דרזדן.[14] עם סיום המלחמה בני־הזוג שבו בשלום ממקום מחבואם בבוואריה והתיישבו בביתם הישן.[15] הם היו לאזרחי מזרח גרמניה. קלמפרר זכה במשרות באוניברסיטאות מכובדות, הצטרף למפלגה הקומוניסטית וכיהן בתור חבר בלשכת התרבות ובאקדמיה למדעים של גרמניה המזרחית. אווה קלמפרר נפטרה ביולי 1951, ואחרי מותה הוסיף ויקטור לפרסם מחקרים אקדמיים ולכהן בתפקידיו הפוליטיים, עד שנפטר בפברואר 1960 והוא בן 78.[16]

דיוקן ויקטור קלמפרר, 1949. צילום: אווה קמליין. Bundesarchiv, Bild 183-S90733 (CC BY-SA 3.0)

"שפה מעובדת הכותבת וחושבת בשבילך" – בעזרת אותה הגדרה שאולה משילר תיאר קלמפרר את הלשון שהפכה את היוצרות על דובריה ובמקום לשמש כלי נאמן לניתוח המציאות בידי התבונה, הייתה לאמצעי צנזורה אוטונומי־למחצה שתפקידו פיקוח ציבורי באמצעות דיכוי הדמיון הפוליטי.[17] ניתוחיו מבליטים במיוחד את אובדן השליטה, הדיסוציאטיביות והטירוף שאחזו במשתמשי השפה הזו, עד שהפכה אותם לחדלי אישים גמורים שלא יצלחו עוד לכלום. אבל מחקרו מסמן את המגמה ההפוכה: בכוחו היה להתגבר על השפה החושבת־ופועלת עבור המשתמש. בעיקשותו האנליטית של אחד התובע את עלבונו הוכיח קלמפרר כי בכל זאת לתבונה יתרון על השפה, המתבטא בכך שניתן לסקור אותה בצורה רציונלית ולסלק ממנה את התפקודים המשתקים והמתעתעים שנוספו לה. עם ההשתלטות המחודשת של הדובר על הדיבר ב־“LTI” הושב האיזון שהופר בין היחיד ובין המרחב הציבורי. הדאגה לאיזון מאותו הסוג מבטאת את נאמנותו של קלמפרר למסורת ההומניסטית שעליה ראה עצמו אמון.[18]

ביבליוגרפיה:

ארנדט, חנה. יסודות הטוטליטריות. תרגמה עדית זרטל. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010.

קלמפרר, ויקטור. יומנים, 1933–1945: מבחר. תרגמה מגרמנית טלי קונס. תל אביב: עם עובד, 2004.

Heiden, Konrad. Hitler: A Biography. London: Constable & Co., 1936.

Klemperer, Victor. The Language of the Third Reich: LTI: Lingua Tertii Imperii: A Philologist’s Notebook. Translated by Martin Brady. London and New York: Continuum, 2000.

Talmon, J. L. The Origins of Totalitarian Democracy. London: Secker & Warburg, 1952.