אילזה ובר וטרזיינשטאט - יום האישה הבינלאומי 2026
אילזה ובר לבית הרלינגר נולדה ב־3 בינואר 1903 בוויטקוביצה (Vítkovice), מחוז באוסטרבה (Ostrava). מגיל צעיר הפגינה כישרון בשירה ותשוקה להביע עצמה. היא למדה לפרוט על גיטרה, מנדולינה, לאוטה ובללייקה, ובת 13 החלה לפרסם בצ'כית ובגרמנית שירים וסיפורים פרי עטה – ועיקרם סיפורי ילדים. קובץ כתביה הראשון שיצא לאור היה "Jüdische Kindermӓrchen" – אוסף אגדות עם יהודיות לילדים (1928). אחרי כן ראו אור קובצי הסיפורים "Die Geschichten um Mendel Rosenbusch" ("סיפורי מנדל רוזנבוש", 1929), ו־"Das Trittroller-Wettrennen" ("מרוץ הקטנוע", 1935).[1]
בת 27 נישאה לווילהלם (וילי) ובר. בני־הזוג התיישבו בפראג, שם עסקה אילזה בכתיבה למגזינים לילדים ועבדה בתור מפיקה עבור הרדיו הצ'כי. נולדו להם שני בנים: האנוּש וטומאש. לפני פרוץ המלחמה החליטו בני־הזוג לשלוח את בנם הבכור להתגורר עם חברי משפחה בלונדון ולאחר מכן בשוודיה. כך שרד את השנים הבאות. ב־6 בפברואר 1942, כשלוש שנים לאחר סיפוח יתר שטחי צ'כוסלובקיה, נשלחו אילזה, וילי ובנם הצעיר לטרזיינשטאט.[2]
שיר בכתב יד מאת אילזה ובר, אוסף ארכיון וינר, מסמכי אלפרד וינר, Correspondence, poems, etc. from Theresienstadt and other camps, 586.
בספטמבר 1941, לאחר מתן פקודת "הפתרון הסופי" ולקראת פרסום האיסור על הגירת יהודים מהרייך, הפך גטו טרזיינשטאט ביוזמת המשרד הראשי לביטחון הרייך בס"ס (RSHA) למרכז הפינוי של יהודי הפרוטקטוראט של בוהמיה ומוראביה. מלכתחילה שימש הגטו אתר לריכוז קבוצות מיוחסות של יהודים מגרמניה, שאת מעמד הנתינות שלהם התקשו המשפטנים הנאצים להרוס: אישים בעלי שם ובעלי אותות הצטיינות גבוהים ממלחמת העולם הראשונה, יהודים למחצה ולרביע, שהוגדרו בחוקי נירנברג "בני תערובת" (Mischlinge), ואלה הנשואים לגרמנים שאינם יהודים. מחנה טרזיינשטאט הוצג בפני יהודי גרמניה שמעל לגיל 65 בתור אתר פרישה, שם הוצעו מקומות מגורים בחוזי חכירה, בעבור כל רכושם של המגורשים. דרי המחנה סבלו רעב, טיפול ליקוי ומחלות. החל מ־1942 הוא תפקד בתור תחנת מעבר לאושוויץ, לשם פונו לבסוף רוב תושביו הקבועים.[3]
הדימוי של מחנה טרזיינשטאט בתור מעון לגמלאים, כפי שגם הוצג בסרט התיעודי הכוזב שהופק בו ובביקור נציג הצלב האדום במקום באפריל 1945, היה אופייני ללשון הנקייה שנקט המשטר הנאצי. תפקידה של הלשון הביורוקרטית הזו היה לערפל את פשר הפשעים שביצע המשטר נגד אלה הנרדפים בידיו. הלשון הנקייה סייעה למפקדי המחנות ולקציני הס"ס, בעזרת הגדרות טכניות ותיאור עובדתי של המשימות, להפעיל בשוויון נפש את מנגנון ההשמדה, עד שהיו נתונים תחת הרושם של אנונימיות צנועה. בהשפעת השפה שנהגו הנאצים, דרכי ביטוי אויפימיסטיות אומצו גם בידי האסירים, שהשתמשו בהן כדי לשכך את תחושת אפסותם וחרדתם מפני העתיד הלא ידוע.[4]
מייד עם הגיעה לטרזיינשטאט התנדבה ובר לעבודה במרפאת הילדים, תחילה בתור אחות לילה, ובהמשך מונתה לתפקיד האחות הראשית. במהלך מאסרה כתבה עשרות שירים המתארים את חיי היומיום במחנה ואת מצוקת האסירים, ובכללם שירי ילדים ושירי ערש, שאותם הלחינה ושרה בלוויית גיטרה לילדים תחת טיפולה. אם כן, שיריה, שנועדו לגונן על המאזינים מפני המציאות המרה אך גם בהכרח הורו עליה, משקפים את תודעת תושבי ה"גטו לדוגמה". מוטיב עיקרי בהם הוא האסיר הישן־וחולם, שדמיונו נודד אל מחוזות הפנטזיה החזותית והמוזיקלית; אך האסון הבלתי־נתפס סוגר עליו מכל עבר.[5]
עמוד מתוך "Gedichte von Ilse Weber aus Theresienstadt", הכולל שלושה שירים ובהם "Die Schafe von Liditz", מתוך אוסף ארכיון וינר, מסמכי אלפרד וינר, Correspondence, poems, etc. from Theresienstadt and other camps, 586.
Die Schafe von Liditz
Flockige, gelbweiße Schafe trotten durch die Straßen entlang,
Zwei Hirtinnen folgen der Herde, durch die Dämmerung tönt ihr Gesang.
Es ist ein Bild voller Frieden und doch bleibt erschüttert man stehen,
Als fühlte des Todes Odem man grausig vorübergehen.
Das sind die Schafe von Liditz, und trefflich am Platze hier,
In der Stadt der Heimatlosen, das heimatlose Getier.
Umschlossen von einer Mauer, durch grausamen Zufall gesellt,
Das gequälteste Volk der Erde und die traurigste Herde der Welt.
הכבשים מלידיץ
כבשים צמריריות פוסעות לאורך הרחובות,
בעקבותיהן שתי רועות, שרות בדמדומי הערב.
זה חזיון שלו, ובכל זאת – תחושה מצמררת,
כמו ניתן לחוש בהבל מות חולף על יד.
הן אלו הכבשים מלידיץ, ויאה להן מקומן,
בעיר חסרי־הבית לבריות האבודות.
סגורות הן בחומה, גורל אכזר קיבצן,
העדר העגום והמוזר על אדמות.
בספטמבר 1944 נשלח וילי בין כחמשת אלפים גברים במשלוח עובדי כפייה לדרזדן, שיעדו בפועל היה אושוויץ. שם, במחנה הלוויין גלייביץ, שרד עד סוף המלחמה. על־פי עדות שנמסרה לו בשנים הבאות, כשנודע לה כי ילדי המרפאה מיועדים לגירוש, סירבה אילזה להיפרד מהם והתנדבה להתלוות אליהם לאושוויץ עם בנה הצעיר, כנראה אף בתקווה לאחד את משפחתה. אילזה וטומאש נרצחו מיד עם הגיעם למחנה ההשמדה ב־6 באוקטובר 1944.
לאחר שחרור המחנה חזר וילי לטרזיינשטאט ואסף את שיריה. הללו ראו אור לראשונה בקובץ מכתבי אסירי המחנה, שהוכן בידי אגודת התרבות של הרפובליקה הסוציאליסטית הצ'כוסלובקית (Terezín album of the Cultural Association of the ČSSR). בארץ הובאו השירים לידי מעגל חבריה הקרובים של ובר, שיחד הוציאו לאור קובץ ראשון משיריה מטרזיינשטאט בגרמנית (1964).[6] וילי ובר נפטר ב־6 באוגוסט 1974. אסופה ראשונה משירי אילזה ובר באנגלית פורסמה ב־1991. בייחוד בעשרים השנים האחרונות שיריה נלמדים, מתורגמים ומושרים.[7]
באוסף ארכיון וינר שמורים שירים וכתבים של אילזה ובר מטרזיינשטאט, בכתב ידה ובדפוס, יחד עם שירים ותכתובות של אסירים אחרים במחנה.
ביבליוגרפיה
נוימן, בעז. ראיית העולם הנאצית: מרחב, גוף, שפה. חיפה ותל אביב: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה / ספרית מעריב, תשס"ב.
Holocaust Music Archive. Theresienstadt – Ilse Weber. Accessed February 24, 2026. https://holocaustmusic.ort.org/places/theresienstadt/ilse-weber/.
Weber, Ilse. Gedichte von Ilse Weber aus Theresienstadt [Poems from Theresienstadt]. 1942. Wiener Archive collection, Alfred Wiener Documents, Correspondence, poems, etc. from Theresienstadt and other camps, 586.
Weber-Herlinger, Ilse. Theresienstadt, Gedichte, Handgeschrieben von Berta Kraus-rosen, Mafil Ltd., Tel Aviv 1964 ; 115 p. mit einem Vorwort von Rudolf Iltis (1958).
Zdeněk, Lederer. Ghetto Theresienstadt. London: Edward Goldston, 1953.
[1] Rudolf Iltis, “Vorwort” (1958), in Ilse Weber-Herlinger, Theresienstadt: Gedichte, handwritten by Berta Kraus-Rosen (Tel Aviv: Mafil Ltd., 1964).
[2] Holocaust Music, “Ilse Weber,” Holocaust Music, accessed March 9, 2026, https://holocaustmusic.ort.org/places/theresienstadt/ilse-weber/.
[3] Zdeněk Lederer, Ghetto Theresienstadt (London: Edward Goldston, 1953), 12–13, 39–40, 49–50.
[4] בעז נוימן, ראיית העולם הנאצית: מרחב, גוף, שפה (חיפה ותל אביב: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה / ספרית מעריב, תשס"ב), 255–277.
[5] Ilse Weber, “Die Schafe von Liditz,” in Gedichte von Ilse Weber aus Theresienstadt, 1942, Wiener Archive collection, Alfred Wiener Documents, Correspondence, poems, etc. from Theresienstadt and other camps, 586.
[6] Rudolf Iltis, “Vorwort” in Weber-Herlinger, Theresienstadt: Gedichte.
[7] Holocaust Music (ORT), “Ilse Weber.”
