יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2023
צביה לובטקין
"ידענו, אמנם, כי גם כל המאמצים שלנו לא יעמדו לנו כדי להציל יהודים רבים, אף על פי כן היה ברור לנו שאין עוד להמשיך כמקודם. שוב לא נלך כך, פשוטי צוואר, לטבח; שוב לא נמות כך, בלא התנגדות. נפתח במערכה למעננו, למענכם, למען הישוב היהודי, למען יהודי התפוצות."
צביה לובטקין [Zivia Lubetkin] הייתה אחת ממנהיגות המחתרת היהודית בפולין, ואחת ממקימות ה"ארגון היהודי הלוחם" [אי"ל] [Zydowska Organizacja Bojowa, ZOB] בוורשה. צביה נולדה במזרח פולין, וכבר מגיל צעיר הייתה חברה בתנועת הנוער הציונית "דרור". כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, לובטקין החליטה להגיע לוורשה כדי להשתתף בפעולות המחתרת.[1]
ב-1 לספטמבר 1939 הנאצים פלשו לפולין, ותוך מספר ימים העיר וורשה הייתה תחת מצור.[2] עד ה- 16 לנובמבר 1940, הושלמה העברת היהודים לאזור ריכוז בעיר וורשה [הגטו]. שטח הגטו התפרס על פני כ-3.5 קילומטרים, וסביבו הוקמה חומה בגובה שלושה מטרים ועליה גדר תיל ושברי זכוכית. מספר התושבים בגטו וורשה בשיאו הגיע לכ- 460,000 איש.[3]
"לנוכח הגזרות שניתכו עלינו נתחוור לנו שהגרמנים רוצים לחסל אותנו באופן רוחני, להמית בנו כל רגש של אדם, להשחית בנו כל צלם אלוהים- בטרם יכלו מלאכתם עד תומה. עשינו איפוא כל שהיה ביכולתנו כדי ללחום במזימות אלה של הגרמנים. והיו למלחמה זאת צורות שונות".[4]
Zivia Lubetkin, In the Days of Destruction and Revolt (Tel-Aviv: Hakibbutz Hameuchad Pub. House : Am Oved Pub. House, 1981) p.65.
ביולי 1942 החל "הגירוש הגדול" [The Great Deportation] ונמשך מספר שבועות. כ- 265,000 יהודים נדחסו לרכבות משא, ונשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה. בתום הגירוש, נותרו בגטו כ-55,000 יהודים בלבד.[5] נציגי הציבור היהודי בחרו לא לפעול לנוכח הגירוש. כתגובה לכך, הנציגים של תנועות הנוער "השומר הצעיר", "דרור", ו"עקיבא" נפגשו ביולי 1942, והחליטו על הקמת ארגון האי"ל, אשר יפעל כארגון מחתרתי נגד הכוחות הגרמניים.[6] ב-18 לינואר 1943 תוכנן גירוש נוסף של כ- 8,000 יהודים. למרות שארגון האי"ל לא תיכנן את התקיפה מראש, הוחלט להתנגד ולירות על הגרמנים. כך סדר האקציה השתבש, ולאחר שלושה ימים הגרמנים נסוגו מהגטו לאחר שגירשו 5,000 יהודים. [7]
בתחילת פברואר 1943, היינריך הימלר , נציב הרייך לחיזוק הלאום הגרמני, הורה על החיסול הסופי של הקהילה היהודית בוורשה. ב-19 לאפריל, בערב פסח, כוחות גרמנים הקיפו את הגטו, אלפי חיילי אס.אס ושוטרים גרמנים נכנסו עם טנקים, תותחים ורובים כדי לפנות את שארית האוכלוסייה היהודית שנותרה לאחר 'הגירוש הגדול'. ארגון האי"ל, יחד עם האצ"י [הארגון הצבאי היהודי], איחדו כוחות בניסיון לפעול נגד הגרמנים. חברי המחתרות תקפו את החיילים הגרמנים בעוד עשרות אלפי יהודים שהו בבונקרים, וסירבו להיכנע לגרמנים ולהישמע לפקודותייהם.[8]
ב-23 לאפריל, הגרמנים החלו לשרוף באופן שיטתי את בינייני הגטו. לוחמי האי"ל נאלצו לנטוש את עמדותייהם, ורבים איבדו את חייהם בקרב.[9] לובטקין הצליחה לברוח דרך פתחי הביוב לצד ה"ארי" של וורשה.[10]
"מהלכת שיירה של עשרות אנשים בעבי התעלה הצרה; מהלכים גחונים בתוך המים המלוכלכים. הגב מורכן, ביד אחת נר דולק. כך אנו מהלכים, זה מאחורי זה, איש אינו רואה את פני רעהו, מגששים וחותרים באפילה, ללא דבר מאכל וללא דבר שתייה, חלושים ותשושים. לא מאורה אפלה היתה זו, כי אם ניקרה צרה ומסואבת. הרגעים ארכו, כל שעה דמתה לנצח.[...] מהלך-זוחל אדם בתעלה באפיסת כוחות. אבל המוח אינו שובת. אינו נח. וחשבון החיים נוקב את הוויתך, חשבונך אתה וחשבונה של תנועה שנתנה טעם לחיים, לעמידה, שבכוחה הגיעו מעטים לדרך איומה זו לקראת הצלה...את נתונה לעצמך בלבד" ]...] הרהורים על אלה שנשארו שם, שנותקו מאיתנו, נקבו בלב באכזריות ולא הרפו...".[11]
אחרי ימים ארוכים, ב-10 במאי 1943 יצאו חברי המחתרת מהביוב.
"עכשיו, משראינו האחד את פני חברו לאור היום- מגואלים, עוטי סחבות ומלוכלכים, הפנים כחושים ומעונים, הברכיים כושלות מחולשה- אחזנו פחד בלהות. כמעט שאבד מאתנו צלם אדם. רק העיניים הבוערות הלוהטות העידו שאנשים חיים אנו. השתטחנו על רצפת המשאית לבל ניראה, כל אחד נישקו עליו, וכך הפליגה המשאית עמוסה לוחמים יהודים מזויינים בתוך תוכה של וארשה הנאצית".[12] ב- 16 למאי 1943, גנרל שטרופ [Stroop] פוצץ את בית הכנסת הגדול בוורשה, והכריז שהמבצע נגמר, ושה"הרובע היהודי בוורשה איננו עוד".[13]
האי"ל המשיך לפעול יחד עם המחתרת הפולנית, והקים "משרד" שהנפיק תעודות מזויפות ביישובים הכבושים בידי הגרמנים.[14] בימיו הראשונים של המרד הפולני באוגוסט 1944, האי"ל הוציא קול קורא אל מגיני גטו וורשה ואל היהודים ששרדו, להמשך המאבק בגרמנים . אומנם חברי האי"ל שנותרו לא היו כוח גדול, אבל הם היו חלק פעיל במרד.[15]
Zivia Lubetkin, In the Days of Destruction and Revolt (Tel-Aviv: Hakibbutz Hameuchad Pub. House : Am Oved Pub. House, 1981) p. 225.
"עברו עוד כמה חודשים מאז, ואנו שהינו בעיירה גרודזיסק שליד וארשה עד שבאו הסובייטים. היה זה ביום ה- 17 בינואר 1945. בצהרי היום הגיעו הטנקים הסובייטים. עם רב הקיף אותם בשוק העירייה. התנשקו וצהלו. ואנו עמדנו אבלים ומדוכדכים. בודדים מעם".[16]
לאחר המלחמה, לובטקין עזרה לשורדי שואה להגיע לארץ ישראל. היא עצמה עלתה ב-1946, והשתתפה בהקמת קיבוץ לוחמי הגטאות והמוזיאון ב-1949.[17] היא נישאה לאחד ממנהיגי המחתרת, יצחק צוקרמן [Yitzhak Zuckerman]. ילדיהם, שמעון ויעל נולדו בקיבוץ לוחמי הגטאות. נכדתם, רוני צוקרמן הייתה טייסת הקרב הראשונה בצה"ל.[18]
ספרה של צביה לובטקין "בימי כיליון ומרד" פורסם ב- 1979. רבים מהציטוטים נלקחו מספרה מעורר ההשראה על המרד כנגד כל הסיכויים. לקריאה נוספת, נא לחצו כאן.
[2] Shlomit Shulhani, Gai Miron, The Yad Vashem Encyclopedia of the Ghettos During the Holocaust (Jerusalem: Yad Vashem, 2009) p. 897.
[3] מתוך אוסף וינר.
[4] צביה לובטקין, בימי כליון ומרד )קבוץ לוחמי הגיטאות: בית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון, 1980( עמ' 35.
[5] מתוך אוסף וינר.
[6] Shlomit Shulhani, Gai Miron, The Yad Vashem Encyclopedia of the Ghettos During the Holocaust, pp. 912-913.
[7] מתוך אוסף וינר.
[8] Shlomit Shulhani, Gai Miron, The Yad Vashem Encyclopedia of the Ghettos During the Holocaust, p. 918.
[9] Ibid, p. 979.
[11] צביה לובטקין, בימי כליון ומרד, עמ'. 170-171.
[12] שם. עמ' 174.
[13] Shlomit Shulhani, Gai Miron, The Yad Vashem Encyclopedia of the Ghettos During the Holocaust (Jerusalem: Yad Vashem, 2009) p. 920.
[14] צביה לובטקין, בימי כליון ומרד, עמ'. 182.
[15] שם. עמ' 186-187.
[16] שם. עמ' 189.
כתבות נוספות בנושא
