חסידי אומות עולם - צ'יאונה (סמפו) סוגיהארה
"נראה שהמרתי את החלטת ממשלתי, אך אם לא הייתי עושה זאת הייתי ממרה את צו האלוהים"
צ'יאונה [סמפו] סוגיהארה
בקונסוליית יפן בליטא, יושב בלשכתו הקונסול סוגיהארה. הוא שומע את קולות האנשים מבחוץ ומיד חוזר לכתיבתו. ידו מתחילה לרעוד, הוא מרים אותה מעט, הכאב חד. יוקיקו, אשתו, רצה להביא לו מטלית חמה. המטלית מרגיעה במעט את הכאב. סוגיהארה מחזיק שוב בעט וממשיך לכתוב, כאשר בראשו עוברת מחשבה יחידה, אם לא אספיק לכתוב ויזות לכולם, האנשים האלה ימותו. מחוץ לקונסוליה עומדים אלפי פליטים יהודים, הם עומדים ומחכים עד שהקונסול שהם לא פגשו מעולם יתן להם את הוויזות שיצילו את חייהם.
סוגיהארה היה קונסול יפן בליטא בזמן מלחמת העולם השנייה. בשנת 1939 סוגיהארה הועבר מהלסינקי לקובנה והיה הקונסול הראשון בקונסוליית יפן בליטא[1]. בראיון ל-Survivors Of The Shoah Visual History Foundation, אשתו של סוגיהארה, יוקיקו, מספרת שבתקופת עליית הנאצים לשלטון הגיעו בהדרגה לקונסוליה היפנית בליטא פליטים יהודים רבים. הפליטים הבינו כי סוגיהארה הוא תקוותם היחידה להימלט, וחיכו מחוץ לקונסוליה יומם ולילה. קבלת הויזה הייתה האפשרות היחידה לברוח מהשלטון הנאצי באירופה, ומשם להגיע ליפן ולנסוע ליעד אחר[2]. סוגיהארה שלח בקשה לאישור ויזות לפליטים למשרד החוץ בטוקיו, אך בעקבות הברית עם גרמניה, הבקשה נדחתה על הסף. בנוסף, התבקש סוגיהארה לא להתערב בעניינים אלו ולהניח לנושא[3].
סוגיהארה לא יכול היה לעמוד מנגד למראה הפליטים ושלח לטוקיו מברקים נוספים שנענו באופן זהה. כשראה שניסיונותיו לא עולים בידו, סוגיהארה החליט להמרות את פי הממשל ולהנפיק לפליטים ויזות על דעת עצמו[4]. הוא עמל ארוכות על כתיבת הוויזות אך למרות השקעתו הרבה, היקף העבודה לא פחת ועוד פליטים יהודים המשיכו להגיע לקונסוליה.
בשנת 1940 התבקש סוגיהארה על ידי הממשל הסובייטי לעזוב את המדינה ולסגור את הקונסוליה[5]. לאחר שהתגלה כי הוא ממשיך בפעולתו, סוגיהארה קיבל אולטימטום ונתבשר כי הוא מחויב לעזוב את הקונסוליה תוך יומיים.[6] סוגיהארה החליט לנצל את הזמן שנותר לו על מנת להנפיק עוד ויזות כיוון שידע שהוא היחיד שיכול להציל את הפליטים הללו.[7]
סוגיהארה עסק בכתיבת הויזות עד אשר ידו החלה להתנפח ולרעוד, אך למרות הכאבים הוא לא פסק ממלאכתו. אשתו הניחה תחבושות חמות על ידיו כדי להפחית את הכאב.[8] ביום עזיבתו, ב-1 לספטמבר, הוא הנפיק וחילק וויזות גם בתחנת הרכבת, עד שנאלץ לעזוב[9]. יש האומרים שסוגיהארה השאיר את החותמת שלו לפליטים כדי שיוכלו לאשר לעצמם ויזות בשמו[10].
משאלתו של סוגיהארה הייתה להנפיק כמה שיותר ויזות ולהציל כמה שיותר אנשים. המספר המדויק של האנשים שהציל אינו ידוע, והוא נע בין 4,500 ל-6,000.
לאחר המלחמה, סוגיהארה ומשפחתו חזרו ליפן, הוא פוטר ממשרתו ובני משפחתו חיו בדלות[11]. במהלך השנים, האנשים אותם הציל סוגיהארה חיפשו אחריו ואחרי ומשפחתו. בשנת 1984 "יד ושם" הכירו בסוגיהארה כחסיד אומות עולם[12]. ב-1985 הגיע לישראל לקבלת מדליית "חסיד אומות עולם". כחלק מהכרה בו כחסיד אומות עולם, הוצע לסוגיהארה מענק כספי, אך הוא סירב לקבלו וביקש במקום, שבנו נובוקי, יקבל מלגת לימודים לאוניברסיטה העברית בירושלים[13].
כתבות נוספות בנושא
