חסיד אומות עולם - אנטון סוחינסקי

“I am the captain of this ship, we either all drown, or we all survive”

אנטון סוחינסקי 

ביולי 1941, עיירה קטנה באוקראינה בשם זבורוב [Zborów] נכבשה על ידי הגרמנים, ורבים מיהודי העיר נרצחו כבר ביום הראשון.[1] שורדת השואה אווה אדלר מספרת בראיון ל'יד ושם', איך ב-4 ליולי לקחו את כל הגברים היהודים לעבודה ובינהם אביה ושני אחיה, אותם היא לא ראתה יותר. ב-28 לאוגוסט יחידות ה-אס אס הגיעו שוב, הפעם כדי לקחת את הנשים והילדים, ובינהם אמה של אווה. אווה הצליחה להימלט והתחבאה בבקתת עץ, ולאחר זמן מה, עברה לגטו של זבורוב.[2]

ב-1943, כאשר החלו שמועות על הריגת יהודי אירופה, אווה החליטה לברוח ממחנה העבודה אליו הועברה קודם לכן, יחד עם משפחת צייגר [Zeiger]. המשפחה לקחה את אווה לבית של השכן שלהם, אנטון סוחינסקי, חקלאי שחי לבדו בדלות רוב ימי חייו. [3] [4] אנטון נחשב על ידי תושבי העיירה ל-"שוטה הכפר", בשל נטייתו להתבודד ואהבתו לבעלי חיים. אנטון הסכים לקבל אותם לביתו, והחביא את אווה ואת משפחת צייגר במרתף יחד עם ציפורה שטוק [Zipora Stock], נערה יהודייה בת 16.[5]

שכניו של אנטון חשדו בכך שהוא מחביא יהודים בביתו, והחלו לסחוט אותו שבמידה ולא ישלם, הם ידווחו עליו למשטרה. משפחת צייגר שילמה לשכנים כדי שלא יחשפו את סודם, אך עם הזמן הם כבר לא יכלו לשלם עוד.[6] כתוצאה מכך, בלילה אחד באוקטובר 1943, החלו יריות על ביתו של אנטון. אחת מהנשים היהודיות נהרגה ואווה נפצעה.[7] מפחד שהמשטרה תגיע בכדי לברר את מקור היריות, משפחת צייגר ואווה ברחו מביתו של אנטון וחיפשו מחסה בעיירות הקרובות. אך לאן שפנו הם נתקלו בעוינות רבה, ומזג האוויר הקשה הִקְשָׁה עליהם להישאר ללא מחסה.[8] הם החליטו לחזור לביתו של אנטון.

אווה מתארת שאנטון קיבל אותם בזרועות פתוחות, הוא בכה מאושר ונישק אותם. הוא לחש להם שהוא שמח שהם חזרו ושלא ייתן לאף אחד לפגוע בהם, ושהוא יחביא אותם במקום שלא יוכלו למצוא אותם.[9]

אנטון שיכן אותם בעלית הגג של ביתו, ובמקביל בנה יחד עם בני משפחת צייגר מחבוא תת קרקעי, שם התחבאו במשך תשעה חודשים. הייתה להם מנורה קטנה אחת שסיפקה אור, ומעט אוכל שאנטון היה מביא להם מדי יום.[10] החשש הגדול ביותר של אנטון היה שהגרמנים ימצאו אותם, אך הוא גם נתקל בקושי רב להאכיל שש נפשות מלבדו.[11]

הכניסה למחבוא התת קרקעי ששימש את ששת הנפשות 
 

למרות ניסיונות ההסתרה, שכניו של אנטון לא הפסיקו לחשוד בו, ודיווחו עליו למשטרה. לא עבר זמן רב עד שחיילים גרמנים ואוקראינים הגיע לביתו, ערכו חיפושים ואיימו על חייו של אנטון. אך למרות האלימות והאיומים הוא לא חשף דבר, עד שלבסוף החיילים עזבו.[12]

ב-24 ליולי 1944, דלת המחבוא נפתחה. אנטון סיפר שהרוסים הגיעו ושיחררו את העיר זבורוב, והשישה יצאו מהמחבוא לראשונה מזה תשעה חודשים.[13] הם נשארו אצל אנטון למשך מספר חודשים כדי להחלים ולהתחזק, ואז עזבו את אוקראינה. משפחת צייגר היגרה לארצות הברית, אווה לאורגוואי וציפורה לארץ ישראל.[14]

בשנים שלאחר המלחמה, משפחת צייגר שלחה חבילות של אוכל ובגדים לאנטון, והוא היה שולח מכתבים בחזרה. אך לקראת סוף שנות ה-50, הפסיקו להגיע תשובות ממנו.[15] משפחת צייגר עשו כל שביכולתם לאתרו, אך ללא הועיל. ביתו היה ריק, ואף אחד לא ידע מה עלה בגורלו, הם תיארו לעצמם שהוא נפטר.[16]

אנטון סוחינסקי הוכר על ידי 'יד ושם' כחסיד אומות העולם ב-1974.[17]

ב-1988, בניסיון אחרון לעלות על עקבותיו, חבר של משפחת זייגר נתבקש לחפש את אנטון בעת ביקורו בזבורוב. לשמחתם הרבה, הוא מצא את אנטון. המשפחה גילתה שהוא חי בעוני, והחליטו להגיע לאוקראינה ולבנות לו בית חדש. בעקבות ביקור המשפחה, תושבי העיירה ערכו מסיבה גדולה לכבוד אנטון, "שוטה העיירה" שהפך ל"גיבור העיירה".[18]

תושבי העייריה חוגגים את גבורתו של אנטון  

ב-1992 אנטון הגיע לישראל מלווה במשפחת צייגר, אווה אדלר, ציפורה שטוק ומשפחותיהם, לטקס שנערך לכבודו ב'יד ושם'.[19]

אנטון עם משפחת זייגר, אווה וציפורה, מוקפים במשפחותיהם
 

ב-2012, יצא לאור ספר הילדים "The Secret  of the Village fool  ". הספר שנכתב על ידי רבקה אפג'ון [Rebecca Upjohn], מתאר את סיפור חייו של אנטון, "שוטה הכפר" שהפך לגיבור.


עטיפתו של הספר שנכתב בהשראת סיפורו של אנטון.