יום האישה הבין-לאומי 2024
ננסי וייק
“If I ever had the chance, I would do anything, however big or small, stupid or dangerous, to try and make things more difficult for their rotten party."
[Nancy Wake, The White Mouse, p.4]
ננסי גרייס אוגוסטה וייק נולדה ב-1912 בוולינגטון, ניו זילנד. משפחתה עברה לאוסטרליה ב-1914, באותה שנה נטש האב את אשתו וששת ילדיו, ובכך גזר עליהם חיים קשים של עוני ודלות. בגיל 16 ננסי החליטה שהיא רוצה להיות אחות, היא עזבה את סידני ועברה ללונדון.[1] ננסי טיילה בלונדון ובצרפת,שם מצאה עבודה כעיתונאית.[2] היא המשיכה לעבוד במספר עיתונים והוצאות לאור בפריז עד אמצע שנות ה- 30, כך הכירה אנשים רבים, ביניהם אנשים שיסייעו לה בהמשך דרכה.[3] ב-1935 ננסי ביקרה בוינה ובברלין. האנטישמיות הגואה והיחס של הנאצים ליהודים זיעזעו אותה עד עמקי נשמתה. בעת ביקורה בוינה, היא ראתה כיצד הגרמנים הסתובבו ברחבי העיר, הטילו מומים ורצחו יהודים. ננסי החליטה שלא תוכל לעמוד מנגד, ותעשה כל שביכולה להילחם בהם.[4] [5]
ב- 1937 פגשה ננסי בהנרי פיוקה (Henri Fiocca), תעשיין עשיר בצרפת. השניים נישאו ב- 1939 במרסיי. ננסי שהייתה עדה לרוע הנאצים, החליטה להצטרף למחתרת הצרפתית ומהר מאוד, לקחה חלק גדול במשימות מבצעיות, בעודה משתמשת בקשריה ומעמדה החברתי.[6]
Nancy Wake, The White Mouse, (Sydney: Pan Macmillan Australia, 1987).
ב-1940, כשהגרמנים פלשו לצרפת, מעמדה החברתי הגבוה של ננסי איפשר לה ליצור קשר ולעבוד עם מספר ארגונים מחתרתיים. בעזרת אמבולנס שרכשה באותה העת, היא העבירה יהודים וחיילים בריטים ששרדו את מתקפות הנאצים, דרך הגבול לספרד.[7] [8] ננסי המשיכה בפעילותה המחתרתית כשנה, והצליחה להציל טייסים בריטים רבים. הגסטאפו החלו לחשוד בפעילות מחתרתית, ובאישה העוברת את עמדות הבידוק. ננסי הפכה להיות אישיות מפורסמת בקרב אנשי הגסטאפו שכינו אותה "העכברה הלבנה" (The White Mouse) ואף הציעו פרס כספי של 5 מיליון פרנקים למי שיצליח לתפוס אותה. למרות הסיכון הרב, המשיכה ננסי בפעילותה במחתרת.[9]
ב- 1942, אנשי הגסטאפו גילו את זהותה האמיתית של ננסי , והחלו לבצע חיפוש נרחב אחריה. ננסי החליטה לעזוב את צרפת, ולאחר מספר ניסיונות, הצליחה להגיע לספרד. זמן קצר לאחר מכן, נלקח בעלה הנרי בשבי הגסטאפו. למרות העינויים והחקירות, הוא שמר על שתיקה עד שהגסטאפו החליטו להוציאו להורג.[10] באוטוביוגרפיה שלה, ננסי מספרת:
"זה היה אמצע חודש אוקטובר, היה לי חלום נורא, וכאשר התעוררתי הייתי משוכנעת שהנרי מת. חבריי היו לצידי באותה עת, הערתי אותם וסיפרתי להם על פחדיי. שניהם ציינו שזה טיפשי לתת לחלום אחד להעציב אותי כל כך, אך הספק נשאר במוחי במשך ימים, עד שלבסוף התחלתי לחשוב שאני לא מציאותית". [11] ננסי לא יכלה לדעת שבתאריך ה-16.10.1943 נרצח הנרי על ידי הגסטאפו.[12]
Russel Braddon, Nancy Wake : The Story of a Very Brave Woman (London: Book Club, 1956).
ב-1943 עברה ננסי לאנגליה והחלה לעבוד במנהלת המבצעים המיוחדים, ה-SOE (Special Operation Executive). כחלק מכך, היא עברה אימונים מגוונים כגון: כישורי הישרדות, תפעול רדיו וקריאת קודים, צניחת לילה, ושימוש במגוון כלי נשק. מדריכיה וחבריה לאימונים תיארו אותה כאישה בעלת כוח רצון חזק, אומץ והחלטיות. לאחר סיום שלב האימונים, ננסי הייתה נחושה לבצע פעולות בשטח.[13]
בשנת 1944 ננסי קיבלה את ההזדמנות שעליה חלמה: היא ביצעה צניחת לילה לתוך שטח צרפת עם עוד 39 נשים וכ-430 גברים שיסייעו למחתרת הצרפתית להיערך ליום הפלישה לנורמנדי [D DAY].[14] תפקידה היה להיות אשת הקשר בין לוחמי המחתרת הצרפתית והכוחות הבריטים תפקידה העיקרי היה לדאוג לאדמינסטרציה ולכלכלה של לוחמי המחתרת הצרפתית שהיוו איום גדול על הנאצים. הגדוד מנה כ-7,000 חיילים שהתמודדו מול יותר מ-22,000 אנשי הכוחות הגרמנים באזור. [15] [16]
במהלך הלחימה, נפגעו אמצעי הקשר ולא ניתן היה להעביר לבריטים את מיקום המחתרת הצרפתית, עבור משלוחי אספקה ונשק. ננסי החליטה לקחת על עצמה את המשימה לנסוע ולהעביר הודעה לכוחות הבריטים. היא האמינה שבשל היותה אישה, יהיה לה קל יותר לעבור בעמדות הבידוק הגרמניות. כך נסעה על אופניים במשך 71 שעות כ- 500 קילומטרים כמעט ללא מנוחה, כדי למסור לכוחות הבריטים את מיקומה של המחתרת, תוך סיכון חייה בכל מפגש עם כוחות גרמנים בדרך.[17] [18]
Nancy Wake, The White Mouse, (Sydney: Pan Macmillan Australia, 1987).
באוגוסט 1944 , פריז שוחררה מידי הגרמנים, וננסי וחברי המחתרת יכלו לחזור לעיר. רק אז גילתה ננסי שבעלה נרצח על ידי הגסטאפו כשנה קודם לכן.[19]
במהלך המלחמה, ננסי הצילה יותר מ- 10,000 יהודים וטייסים בריטים.[20] לאחר המלחמה, היא זכתה להכרה רבה, והוענקו לה פרסים ומדליות, בינהן: מדליית ג'ורג' מבריטניה (George Medal), מדליית הרזיסטאנס מצרפת (Médaille de la Résistance) , ומדליית החירות הנשיאותית מארה"ב (The Medal of Freedom).[21] ננסי החלה לעבוד במשרד ממשלתי (British Air Ministry) והוצבה בשגרירויות פריז ופראג.[22] ב- 1957 היא נישאה לקצין בחיל האוויר המלכותי בשם ג'ון פורוורד, ובאותה שנה החליטה לפרוש.[23]
Nancy Wake, The White Mouse, (Sydney: Pan Macmillan Australia, 1987).
ב- 1985 ננסי הוציאה לאור את ספרה האוטוביוגרפי The White Mouse.[24]
ננסי וייק נפטרה בגיל 98 בבית החולים קינגסטון שבאנגליה.[25]
במאגר הסרטים Kanopy (דרך הספרייה המרכזית) ניתן לצפות בסדרה על חייה של ננסי וייק.
"On the whole, I have led an interesting life."
[Nancy Wake, The White Mouse, p. 200]
Nancy Wake, The White Mouse, (Sydney: Pan Macmillan Australia, 1987).
[1] Raymond, Jennings. Holocaust Saviours: True Stories of Rescuers That Save Holocaust Refugees. 2nd edition (Place of publication not identified: Publisher not identified, 2015) pp. 2-3.
[3] Raymond, Jennings. Holocaust Saviours: True Stories of Rescuers That Save Holocaust Refugees. p. 3.
[4] Ibid, pp. 4-5.
[6] Raymond, Jennings. Holocaust Saviours: True Stories of Rescuers That Save Holocaust Refugees. p. 4.
[8] Raymond, Jennings. Holocaust Saviours: True Stories of Rescuers That Save Holocaust Refugees. pp. 4-5.
[9] Ibid, p. 5.
[10] Ibid, p. 5.
[11] Nancy, Wake, The White Mouse, (Sydney: Pan Macmillan Australia, 1987), p. 101-102.
[12] Ibid, p. 154.
[15] Raymond, Jennings. Holocaust Saviours: True Stories of Rescuers That Save Holocaust Refugees. pp. 6-7.
[17] Raymond, Jennings. Holocaust Saviours: True Stories of Rescuers That Save Holocaust Refugees. p. 8.
כתבות נוספות בנושא
