מיהי הדמות ההיסטורית?

ילדות

נולדתי כ-5 שנים אחרי המלחמה עם צרפת, בעיר הגדולה שליד הריין. אבא ואמא היו מאוד אדוקים. אני חושב שמהם ירשתי את הלהט הדתי שליווה אותי כל חיי. הלהט הנורא והשנאה הגדולה לפרוסיה. עברתי דרך כל מסגרות החינוך והסמינרים בעיר. לצבא לא קיבלו אותי בגלל בעיות נשימה ארורות. ב-1900 הוענקה לי תעודת הדיפלומה המיוחלת והתחלתי לעסוק במשפט. המאה העשרים יצאה לדרך בתרועה גדולה. אף-אחד מאיתנו לא חשב שכך הכל יגמר.

לפני המלחמה

באותה תקופה עוד האמנתי במחר. הגינות, יושרה, מסירות, אמונה. כל העתיד היה לפנינו. גם בתור ראש העיר של למעלה מחצי מיליון תושבים לא איבדתי מעולם אחיזה בדברים. התושבים שלנו לא רעבו ללחם! גם לא בשעות הקשות של 1918! תמיד שמרתי על ראש צלול ועל חשיבה מיושבת. הבנתי מיד את סדרי הכוחות ומה נחוץ וכדאי לעשות. אבל הם לא הקשיבו לי. הם אף-פעם לא הקשיבו לי. כל חמומי המוח והאריסטוקרטיה הישנה. כל אותם פרוסים נפוחים שרק רצו להעלות את כולנו באש. אלוהים, בסוף הם הצליחו.

בתוך הסערה

אף-אחד לא האמין שהכל יקרה כל-כך מהר, שהכל יתמוטט בתזזית אדירה. בהתחלה פורק הפרלמנט. אחר-כך פורקה העירייה. ואז חשבונות הבנק הוקפאו וכל הנכסים הולאמו. מהר מאוד הבנתי לאן הרוח נושבת. ידעתי שהם מעריכים אותי. זאת אומרת, בתור מקצוען. בתור אחד כזה שיודע להזיז מכשולים. אבל היו להם גם כמה כאלה משל עצמם, חברה' מסוכנים באמת, ומהר מאוד הפכתי בעצמי למכשול. נעלמתי לכמה חודשים במנזר על הריין. אחר-כך באו הפרעות הגדולות. ואז המאסר. ואז במחבוא. נדדתי תכופות בין דירה לדירה. ראיתי חברים ישנים נעלמים ואובדים בסערה הגדולה. לקראת הסוף כבר הופעתי אצלם ברשימות למזרח. רק אלוהים יודע איך שרדתי הכל.

לידה מחדש

כשהבריטים הגיעו מוניתי מחדש לראשות העיר. זאת אומרת, מה שנשאר מהעיר. מהר מאוד הם הבינו עם מי יש להם עסק. הם לא אהבו את זה ונזרקתי החוצה. אני אולי "דמוקרט מנוון" אבל תמיד אשאר גרמני. מצד שני, הם גם לא אהבו קומוניסטים, אז בסוף לא נותרה להם הרבה ברירה. הלהט סימא מחדש את עיני. בנייה מחדש של חברה דמוקרטית. מלחמת חורמה בקיצונים של אתמול, באדומים של היום. כולם טענו שאאבד את הכל. שמכרתי את ערכי האומה בעבור חופן דולרים. דבר לא הרתיע אותי. ידעתי שרק צמיחה כלכלית ושגשוג יביאו לניצחון הסופי, ימשכו את כולם אלינו כמו אל מגנט ענקי. לא פחדתי מהם בכלל, אפילו לא לרגע. אלו רק האמריקאים שטרדו את מנוחתי. המחויבות שלהם כשיגיע הרגע. החזרתי את הבנים האחרונים הבייתה לקול צהלות, אך מתחת לפני השטח עוד המשכתי לטאטא את כל השרצים של העשור הקודם, העמדתי את כולם למשפטי ראווה. טענו שלא עשיתי מספיק. אולי באמת לא עשיתי מספיק. רק אלוהים ידון אותי בסוף.

​מילים אחרונות

לא ביקשתי לעצמי תהילה. אין בי שום חרטה או נקיפות מצפון. כשראיתי את בתי בוכה ליד מיטתי אפילו קצת התעצבנתי. "אין על מה לבכות!" , צעקתי עליה. מי יתן ויסלח לי האל.