צייד ברחובות: חידה ספרותית מספר 3

מיהי הדמות ומה שם הספר?

גיל:

חמישים פלוס, שישים... אין לזה כל משמעות. מין גיל שלא ראוי להיקרא אפילו בשֵׁלוּת... גיל בו אני שוכן כמו בארעיות קדורנית, כארעיותה של הדירה הריקה שאליה אני שב מחדש כל לילה... רק כדי לשכב במיטה הגדולה ולדמיין לי שוב את פני הילדה... תמיד אותה הילדה... לעזאזל, הגיל כבר אינו אומר לי דבר.

מקצוע:

מפקח בכיר במשטרה. במקום שממנו אני בא, בבִּילְבָּאוּ הרחוקה, עוד טווים אגדות סביב דמותי הזוהרת. מספרים איך נלחמתי באומץ במחתרת הבאסקית, איך מכוניות התפוצצו מסביבי באוויר ואני לא מצמצתי. מספרים איך הורדתי שם את כולם על הברכיים, עד שבכו ממש... אבל פה, בעיר האלמונית והנידחת הזאת, איש לא מכיר אותי עוד. רק עוד פנים אלמוניים שנסחפים ברחוב. אשתי בוודאי הייתה אוהבת את השינוי שבנוף, אבל אשתי כבר לא נמצאת איתי.

אהבה:

כל טלפון מבלבל אותי מחדש. תמיד אותה תחושה עמוקה של חירום. אולי קרה הדבר והיא כבר איננה. זה כמה חודשים שאשתי מאושפזת בסנטוריום בעיר, זמן קצר אחרי שעברנו לכאן. אני והיא ביחד שנים כה רבות, עוד מזמן שהיינו רק נערים. אבל היה זה אולי המעבר לעיר החדשה שגרם לשנינו להבין כי למעשה לא היינו ביחד כבר תקופה ארוכה. כי חיינו את חיינו כל אחד בגפו. אני שב ונזכר בדירה הישנה ההיא בבילבאו, בחדר השינה שחיינו בו כמו שני זרים... עם החלון הרחב שפונה אל הרחוב ואשר נעמדה בו מדי ערב וחיכתה לבואי, קיוותה שאולי רק הפעם אקדים ואבוא... שנים ארוכות שחלפו בלי משים, בלי תועלת בכלל... ואז הגיעה כבר ההתמוטטות הסופית. ועכשיו המורה הגרושה הזאת עם הילד שלה, סוסנה הזאת... עם המוזיקה האמריקאית שלה והווידויים החושפניים לפני השינה... איך אמרה שגרמתי לה להרגיש צעירה מחדש, שהיא בכלל עוד צריכה להודות לי...  בוודאי רק רצתה לנחם אותי קצת... אחר-כך אפילו אמרה שהיא מאמינה כי בוודאי אהבתי את אשתי. זאת אומרת, לפחות בהתחלה... ואני שרק נאנחתי... שאמרתי לה שאיני זוכר כבר דבר. שבעצם שכחתי הכל...

 שגרת יומי:

יום ולילה אני מתהלך בעיר ומחפש מבט, תר נואשות אחר זוג עיניים. על המדרכות הקרות, מעבר לחלונות הברים ובגנים הנטושים. בולש אחר פנים אפלות שיהיו מין מראה לנשמה נרדפת. מין פנים שאינם משקפים דבר. אפילו לא חרטה או חמלה. עיני תרות את פניהם של זרים חולפים, של מלצרים קשישים וזבני חנויות. מבטים קשוחים של עצורים בכרטסת המשטרה. "חפש את העיניים שלו", ייעץ לי האב אורדונה, אותו  "כומר קומוניסטי" מנודה, שיודע דבר או שניים על הרוע האנושי. "חפש את העיניים שלו", חזר ואמר בקולו המעונה. בעיניו של מישהו בעיר הזאת מתקיימות ברגע זה ממש התמונות הלא נמחות של אותו הפשע, פרצופה המפוחד של הילדה הקטנה...  עיניים רגילות, שלוות אולי, כעיניו של כל אחד בעצם. עיניים שלא נותנות לי מנוח.

אמונה:

מעולם לא הייתה לי. פגשתי בחור אחד שטען בפני כי לא הוא האשם ברצח, אלא השטן שעשה זאת. כי לא ידיו חנקו למוות את הקורבן, אלא היה זה אלוהים שביקש להוליכו בעמק צלמוות. עניתי לו שהזבל הזה של השטן לא עושה עלי רושם. שאני יודע טוב שכשישחררו אותו הוא ירצח מחדש. תמיד האמנתי בלבי שבאיזה שלב בחיי אלוהים יכנס לעולמי. זה לא קרה מעולם. 

חרטות:

חשבתי שאין לי. חשבתי שחייתי את חיי בצורה מלאה ודאגתי לכל הקרובים לי. אבל עכשיו, כשאני פוסע שוב במהירות ברחוב, והצעיר הממושקף הזה שבוחן אותי מהמדרכה שממול, עכשיו אני כבר לא כל כך בטוח...