זיכרונות של סופר בגיל העמידה: חידה ספרותית מספר 4

מיהי הדמות ומה שם הספר?

גיל: חמישים פלוס, היום. שש-עשרה וחצי בערך, אז.
 

משפחה: אמא ואבא מעולם לא הסתדרו ביניהם. אחרי המלחמה אמא הגיעה לכאן מאוסטריה, כשהייתה בת שבע-עשרה. כולה מלאה תקוות. "כאן בחוץ אורבים הגעגועים", אמרה לי פעם, "ולא חשוב כמה חם מתלבשים". הייתה לה כנראה כמיהה לחיים אחרים. אולי לאלה שהיו לה אז. כשהייתה ילדה. בלעדינו. עם אבא אי-אפשר היה לדבר. לפחות לא אז.
 

מקצוע: היום אני סופר מוכר, אבל לא כך היה תמיד. בגיל צעיר הפכתי לסַדָּר אותיות, בבית-דפוס מעופש במרתף של מערכת עיתון. עמוק מתחת לאדמה, מסדר אותיות בשורות ישרות, מרכיב בחשאי משפטים אסורים, ציטוטים מוכרים מתקליטים של רוק אמריקאי. חולם על מקום אחר. על חיים אחרים... ואז פגשתי אותו.
 

החבר הטוב: "לו היית בחורה, הייתי מתאהב בך בו במקום". כך הוא אמר לי. לפני יותר משלושים שנה. באיזה מגרש צדדי של אצטדיון לציגרונד, אחרי האימון הראשון בקבוצה ב' של מועדון הכדורגל. כשנפגשנו שוב אחרי שנים רבות, הרבה אחרי כל האסון שקרה, שאל אותי אם אני כותב גם על זה. זאת אומרת, על דברים שקרו אז, באמת. עניתי שבוודאי, אבל לא על הכל. על גבו החשוף התנוסס קעקוע של הצלב. שאלתי אותו אם נעשה דתי, אך הוא כעס על השאלה ולא ענה זמן רב. "מאז שמתו", אמר לבסוף, "חיכיתי שאלוהים ייכנס לי לחיים. זה לא קרה". לא ידעתי מה לענות לו. "והוא אף-פעם לא שכב עם אישה", סינן לבסוף לעצמו. "אפילו לא פעם אחת".
 

חוויות ילדות: אימוני הכדורגל בערפל הנורא של הבוקר. הדהירה הפרועה על הקטנועים בסמטאות הצרות של הלילה, שואגים כמו אינדיאנים, והיא על המושב מאחור, מחבקת חזק, שרה בקול עם ג'וני מיטשל ברקע. הג'ויינטים האסורים באפלת המוסך. ואחר-כך פסטיבל המוזיקה בסוף העולם, עם שקי השינה והטרמפים כל הדרך הביתה. ואז בתי הזונות של פריז שאלוהים יודע איך הוא הכיר... כל החלומות הגדולים על איך נעזוב את הכל, איך נברח רחוק מכאן, משווייץ המחורבנת הזאת. ואולי אפילו היא תבוא איתנו...
 

אהבה: אני עדיין זוכר איך היא נעמדה על סף הדלת בנעלי התעמלות וללא גרביים. חצאית ארוכה מעוטרת בקישוטי זהב. השרירים הנעים מתחת לעור השזוף של רגליה הרזות, שערה הערמוני שגלש עד ירכיה. הצדפים שסביב צווארה קרקשו כשהעמידה בינינו את תיבת הגיטרה המכוסה כולה במדבקות כמו "עשו אהבה ולא מלחמה". בחיים לא אשכח זאת. גם לא את זוג התחתונים שגנבתי מסל הכביסה... הילד המטומטם שהייתי. והוא עוד עם השאלות האלו שלו, אחרי יותר משלושים שנה... לא, לא שכבתי איתה. מעולם לא היה לי האומץ. אבל היא תמיד הייתה שם בראש. גם אחרי הוויכוח האחרון ביני לבינו. גם אחרי שעזבה ונסעה עם בן הזוג שלה לפריז. אפילו בכריסטיאניה שבדנמרק, באוטופיה האנרכיסטית שתמיד חלמתי עליה... היא מעולם לא עזבה אותי. בסוף חזרתי לציריך, באוגוסט של 1974. מי ידע שכך הכל יגמר.
​

מוטו לחיים: "תחיה את החיים שלך בעצמך, גונגי, קדימה תחייה אותם, הרי אתה לא אחד מאותם פחדנים מזויינים! תחייה!" וזה מה שעשיתי אחר-כך, אחי. חייתי את חיי הכי טוב שיכולתי, כי ידעתי שאתה נמצא אי-שם, שאתה קיים. ואני ממשיך לחיות אותם גם היום. בלעדיך.