יום האישה הבין-לאומי 2025
1943: מחאת הנשים ברוזנשטראסה
מחאת רוזנשטראסה (Rosenstraße), מהמחאות הבודדות שערכו אזרחיות ואזרחים גרמנים נגד השלטון הנאצי, ידועה כיחידה מביניהן שצלחה. במשך שבוע ימים, בין ה-27 בפברואר ל-6 במרץ 1943, קיימו נשים גרמניות משמרת מחאה מחוץ למשרד הקהילה היהודית ברחוב רוזנשטראסה, שם הוחזקו בעליהן היהודים, ובאופן חריג הצליחו להביא לשחרורם.
אף על פי שתכנית "הפתרון הסופי" להשמדת היהודים כבר היתה בתהליכי ביצוע מתקדמים, עד פברואר 1943 יהודים בנישואי תערובת חמקו מהגירושים ההמוניים של יהודי גרמניה וזכו ל”מעמד מיוחד”. בעוד שיהודים ממשפחות מעורבות נעצרו בתואנות כאלו ואחרות, עד 1943 לא בוצעו מעצרים וגירושים שיטתיים בקנה מידה גדול; המפלגה הנאצית קיוותה לא למשוך תשומת לב ל"בעיית הנישואים המעורבים", שהייתה עבורם מקור למבוכה, וחששה שפגיעה בקרובי משפחה של גרמנים תגרור עמה התנגדות ציבורית.[1] בשל כך נדחה גירושם לשלב מאוחר יותר. [2]
בתחילת 1943 פתח השלטון הנאצי במבצע גירוש המוני של יהודי גרמניה הנותרים, ובמסגרתו התקבלה ההחלטה לגרש כמה שיותר יהודים בנישואי תערובת מבלי לעורר מהומה. ביומנו האישי כתב גבלס, שהיה מושל (Gauleiter) מחוז ברלין, על כוונתו "לנקות את עירו מיהודים"; לשם כך, הוא גרס שיש לגרש את כל היהודים העונדים טלאי צהוב- כולל את אלו הנשואים לגרמנים ארים. מטרתו היתה לעצור את כלל היהודים בברלין לנקודות כינוס עד לסוף פברואר, ומשם לגרשם, בקבוצות של עד אלפיים ליום, למחנות העבודה וההשמדה: "הצבתי לעצמי את המטרה להפוך את ברלין לנקייה לחלוטין מיהודים עד אמצע או סוף מרץ לכל המאוחר." [3]
ב-27 וב-28 בפברואר 1943 נעצרו בברלין כ-10,000 יהודים, בתוכם כ-2,000 יהודים בנישואי תערובת וצאצאים למשפחות מעורבות. בעוד שהרוב נשלח לאושוויץ כמעט מיד, בני המשפחות המעורבות נאסרו במשרד הקהילה היהודית ברחוב רוזנשטראסה. רובם היו גברים יהודים שנשותיהם הגרמניות הגיעו לשם כדי לברר מה עלה בגורלם, חלקן כבר בערב ה-27 בפברואר; למחרת בבוקר כבר נשמעו הנשים קוראות יחדיו לשחרורם.[4]
רשימת משתתפים במחאת רוזנשטראסה ובמחאות נוספות נגד הגירוש, מתוך אוסף ארכיון וינר, מסמכי אלפרד וינר, Resistance in Germany, 600-2a.
המחאות מול הבניין נמשכו שבוע ימים, במהלכן פוזרו הנשים שוב ושוב בידי המשטרה, שאיימה עליהן בירי. [5] ב-4 במרץ ניתנה הפקודה לשחרר את העצורים הקתוליים, אך במקביל נמשכו המעצרים. ב-6 במרץ נשלחו לאושוויץ 25 גברים בנישואי תערובת, שנבחרו משום שלא היו להם ילדים;[6] בתום 12 יום באושוויץ-מונוביץ הם שוחררו לברלין, שם נעצרו מחדש ונשלחו למחנות עבודה בקרבת העיר.[7]
מאות נשים השתתפו במחאה ברחוב רוזנשטראסה, והתוכנית לגרש את היהודים בני המשפחות המעורבות בחשאי נכשלה. האירועים משכו את תשומת לבם של גרמנים רבים לקיומם של אלפי זוגות מעורבים בבירה, וחדשות על התקרית נפוצו ברחבי המדינה ומחוצה לה. ב-6 במרץ נתן גבלס את ההוראה לשחרר את האסירים, ונטען כבר אז כי למחאות היה תפקיד מהותי בהחלטה.[8] עם זאת קיים כיום חוסר הסכמה באשר להשפעת המחאה על גורל האסירים, ויש הטוענים כי מטרת המעצר מעולם לא הייתה גירוש למזרח.[9] אף על פי שמרבית הגברים ששוחררו מרוזנשטראסה נעצרו מחדש ונשלחו למחנות עבודה, האירוע הנדיר הזה, בו נשים לא-יהודיות התעקשו על שלומם של בעליהן היהודים למרות הסכנה הממשית, נותר עד היום דימוי עוצמתי ונרטיב חשוב של התנגדות ברייך השלישי.[10]
ברחוב רוזנשטראסה ניצב כיום עמוד הנצחה המציג מידע אודות האירוע ההיסטורי. במרחק לא רב משם ניצבת אנדרטת הנשים האריות (הידועה גם בשם "בלוק הנשים"- Block der Frauen), פרי יצירתה של הפסלת המזרח-גרמנייה אינגבורג הונצינגר (Ingeborg Hunzinger), המנציחה את מחאת הנשים.
באוסף ארכיון וינר ניתן למצוא אינדקס שמות של נשים וגברים שהשתתפו במחאה, מידע אודות גורלם ועדויות מפי משתתפות.
[1] Nathan Stoltzfus, Hitler’s Compromises : Coercion and Consensus in Nazi Germany, (New Haven: Yale University Press, 2016), p. 249.
[2] Ibid, p.252.
[3] Ibid, translated by author.
[4] Ibid, p. 255.
[5] Ibid.
[6] Ibid, p. 256.
[7] Ibid, p. 259.
[8] Ibid, pp. 256-257.
[9] https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/the-rosenstrasse-demonstration-1943
[10] Ibid.
כתבות נוספות
